גמרא
פירוש
וַהֲווֹ מִצְטַעֲרִי רַבָּנַן מִשִּׁימְשָׁא לְטוּלָּא וּמִטּוּלָּא לְשִׁימְשָׁא.
(ל״א אַדַּעְתָּא דְּהָכִי אִין כַּמָּה זִימְנִין וַהֲווֹ מִצְטַעֲרִי רַבָּנַן מִשִּׁימְשָׁא לְטוּלָּא וּמִטּוּלָּא לְשִׁימְשָׁא).
אֲמַר לֵיהּ בָּטְנִית בְּרֵיהּ דְּאַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית מִי נְדַרְתְּ אַדַּעְתָּא דמצערי רַבָּנַן מִטּוּלָּא לְשִׁימְשָׁא וּמִשִּׁימְשָׁא לְטוּלָּא אֲמַר לָא וְשַׁרְיוּהּ.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
והוו מצטערי רבנן משימשא לטולא ומטולא לשימשא [והיו מצטערים חכמים ויוצאים ממקום בו יש שמש ועוברים לצל, ומצל לשמש], שנמשך הדבר זמן מרובה והיו החכמים צריכים לעבור ממקום למקום במשך זמן זה, שלא ידעו כיצד להתיר לו.
(לישנא אחרינא [לשון אחרת], שאלו אותו: אדעתא דהכי [על דעת כך] נדרת? אמר להם: אין [כן]. וכך היה כמה זימנין [פעמים] והוו מצטערי רבנן משימשא לטולא ומטולא לשימשא [והיו מצטערים חכמים משמש לצל ומצל לשמש] ולא מצאו פתרון).
אמר ליה [לו] בטנית בריה [בנו] של אבא שאול בן בטנית: מי [האם] נדרת אדעתא דמצטערי רבנן מטולא לשימשא ומשימשא לטולא [על דעת שיצטערו חכמים בגללך עד כדי הליכה מצל לשמש ומשמש לצל]? אמר: לא, ושריוה [והתירוהו].
מסופר: ר׳ ישמעאל בר [בן] ר׳ יוסי הוה ליה נדרא למישרא [היה לו נדר להתיר]. אתא לקמייהו דרבנן [בא לפני חכמים], אמרו ליה [לו]: נדרת אדעתא דהכי [על דעת כך וכך]? אמר להו [להם]: אין [כן]. נדרתא אדעתא דהכי [נדרת על דעת כך]? אמר להו [להם]: אין [כן]. וכך היה כמה זימנין [פעמים]. כיון דחזא ההוא קצרא [שראה כובס אחד] שגורם ר׳ ישמעאל לכך דמצטערי רבנן [שמצטערים חכמים] שאינם מוצאים פתרון לנדרו, מחייה באוכלא דקצרי [היכה אותו, את ר׳ ישמעאל, בכלי הכובסים] שבידו. אמר ר׳ ישמעאל עצמו: אדעתא דמחי לי קצרא [על דעת שיכה אותי הכובס] בגלל נדרי לא נדרי [נדרתי], ושריה לנפשיה [והתירו לעצמו], שמעתה יוכל חכם להתיר את נדרו.
אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: האי [זה] הרי נולד הוא, הרי אירע מאורע חדש שלא היה כלול בדברים שחשב עליהם בשעה שנדר, שהרי לא מסיק אדעתא דמחי ליה קצרא [העלה על דעתו שיכה אותו הכובס]. ותנינא [והלא שנינו] שאין פותחין לו לנודר להתיר את נדרו בנולד, שאין פותחים פתח לנדר על סמך מצב חדש שלא היה קיים בשעת הנדר! אמר ליה [לו] רבינא: האי לאו [זה לא] נולד הוא, שאינו נחשב נולד שלא יכול להעלות הדבר בדעתו מתחילה, כיון דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן [שמצויים אפיקורסים שמצערים את החכמים] ולכן אין לראות דבר זה בגדר ״נולד״.
א מסופר: דביתהו [אשתו] של אביי הוה [היתה] לה ההיא ברתא [בת]. הוא, אביי, אמר: תינשא בת זו לקריבאי [לקרובי], לקרוב משפחה שלו, ואילו היא, אשתו, אמרה שתינשא לקריבה [לקרוב שלה]. אמר לה אביי: תיתסרא [תיאסר] הנאתי עלך [עליך] אי עברת אדעתאי ומינסבת לה לקריבך [אם את עוברת על דעתי ומשיאה אותה לקרובך]. אזלת ועברת [הלכה ועברה] על דעתיה [דעתו] ואינסבא לקריבה [ונישאה הבת לקרובה של אמה]. אתא לקמיה [בא אביי לפני] רב יוסף. אמר ליה [לו] רב יוסף: אילו הוה ידעת [היית יודע] דעברת על דעתך ומנסבא לה לקריבה מי אדרתה [שהיא עוברת בסופו של דבר על דעתך ומשיאה אותה לקרובה, האם היית מדיר אותה]? אמר לו אביי: אכן באופן כזה לא הייתי מדירה. ושרייה [והתירו] רב יוסף. שרואים את הנדר בגדר איום בלבד, שלא חשב שיגיע הדבר שתיאסר אשתו עליו.
ושואלים: ומי שרי כי האי גוונא [והאם מותר באופן זה]? שהרי עיקרו של הנדר היה שלא תשיא את הבת לקרוב שלה! ומשיבים: אין [כן], והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא]: מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל, ועברה על דעתו ועלתה לרגל. ובא לפני ר׳ יוסי להתירו. אמר לו: ואילו היית יודע שעוברת על דעתך ועולה לרגל כלום הדרתה? אמר לו: לא, והתירו ר׳ יוסי. משמע שאף זה הוא פתח ראוי להתיר נדר.
ב משנה ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו, אבל אינו רוצה לידור נדר ממש אלא כל רצונו שחבירו ייענה להזמנתו, יאמר לו מתחילה: ״כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל״, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר שדעתו מתחילה היתה לבטלו.
ג גמרא על הצעתו של ר׳ אליעזר בן יעקב תוהים: והלא כיון דאמר [שהוא אומר] ״כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל״ לא שמע ליה [ישמע לו] ולא אתי בהדיה [יבוא אצלו]! שאם החבר יודע מראש שנדר זה אין בו ממש, מדוע ישמע בקולו?מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush